תארו לעצמכם חיים בהם אין חשיבות גדולה למלים, אלא לקשב. מישהו מכם יכחיש שמשא כבד ירד מכתפיו ? מישהו יכחיש שיוכל לנוח מלנתח כל הגיג וכל קשקוש שמישהו אומר? כמובן, שאין במה שאני כותבת כדי להמליץ על התעלמות מהודעות, או התייחסות עניינית לחומרים המגיעים לעיונינו, אלא כהמלצה חשובה בכל הקשור ליחסים בינאישיים, הנקטעים במחי מילה. נסו רגע לדמיין את עצמכם מגיבים פחות, מדברים פחות, מקשיבים יותר, מתבוננים יותר. אני טוענת שהתבוננות ושתיקה מחזקים את העוצמה האישית באופן ששום מילה מדוברת לא תעשה.
רובנו גדלנו החברה מערבית שמעריכה דיבור ועשייה יותר מכל דבר אחר. חברה שבה אם אתה לא בולט את לא קיים. כוח ועוצמה בחברה המערבית אינם קשורים בעשייה פאסיבית. .
שתיקה, התבוננות, הקשבה הן פעולות שהתוודעתי אליהן רק בגיל 30 פלוס, בזמן שהתחלתי לעשות מדיטציות על בסיס יומי, כדי להציל את עצמי מקריסה. גופי כאב : מיגרנות, כאבי בטן, בעיות עיכול, גב כואב, דיסק פרוץ. נפשי מבולבלת מרוב כעס ותסכול על הכל, ממש כל דבר.
אולם, מרגע שהתחלתי את הרומן הענק שלי עם המדיטציה, קרה הדבר, אשר שום דבר, כולל רפואה טבעית משלימה ואלטרנטיבית, לא עזרו , כפי שעשתה לי המדיטציה, וכל תורת החיים שממנה היא נובעת. בתוך שנה חלפו להם כל הכאבים והתחלואים, ועם השנים רק נוספו לי כוחות ומרץ, התחלתי לעסוק בספורט, ולהפתעתי גם גיליתי, שאני מדברת פחות, מגיבה פחות, משיגה הרבה יותר. אין ספק בלבי כי תהליכי הריפוי שהגוף עבר במהלך שעת מדיטציה יומית, של רגיעה מוחלטת, עבודת נשימה מוקפדת, ניקיון עצמי ממחשבות ופיתוח מיומנויות הנפש לשקוט, להקשיב להתבונן, להרגיע, להיות, הם שחוללו בי מהפך פיסי ונפשי גדול כל כך..
הקשב וההתבוננות הם מבחינתי, הדרך היחידה לחוות את המציאות באופן בלתי אמצעי, הדרך המדויקת ביותר כדי ללמוד, כדי להבין. קשב והתבוננות, שתיקה והמתנה, הם הכלים היעילים ביותר מבחינתי ללמוד משהו אודות המציאות, אם ניתן בכלל ללמוד אותה כפי שהיא, ללא אשליית הפרשנות האישית. הקשב וההקשבה הם אשר חידדו את מוחי מעבר לכל דמיון, ובעזרתם יכולתי לדייק מלים היוצאות מפי ולסנן את מילות הסרק, שלא רק שמעולם לא הועילו בתקשורת עם אחרים, הן בעיקר הזיקו. הדיוק בתגובותיי הוסיף עצמה רבה לכל מה שאמרתי ועשיתי.
אבל, וזה אבל חשוב, מעבר לכל, למדתי את היעדר חשיבותם הממשית של המלים, לעומת היכולת להקשיב, להתבונן ובוודאי לעומת הערך שיש למעשים. למדתי את עוצמת השתיקה. לא למלים אין חשיבות, לפחות לא אותה חשיבות שבגללה אנשים נוטשים זה את זה, נעלבים זה מזה, מעסיקים את עצמם במחשבת כפייתיות "למה התכוון המשורר?" אז זהו שהוא לא התכוון לכלום, מלים הן לרוב כיסוי, באות להכאיב, או להחמיא, ולעתים נדירות כדי להעביר מידע מדויק, או כדי לתת ביטוי אמיתי למה שבפנים. המלים הן בסהכ תוצאה של תהליך. למעשים חשיבות רבה יותר, לתנועת הגוף, מבט העיניים, למגע, לנשימה, לכל אלו יכולת גדולה פי כמה לבטא ולהעביר מידע אמין החוצה.