בשנות העשרים לחיי, כשישבתי מול הפסיכולוגית שלי, שאלתי איך יתכן שאני לא באמת אוהבת את עצמי? הרי תמיד אמרו שאני מוכשרת ויפה. הפסיכולוגית עזרה לי להבין כיצד השתלשלות חיי יצרה את חוסר הביטחון והיעדר האהבה, אבל לא חילצה אותי מדפוסים עוקפים ולא יעילים שסיגלתי כדי להשיג אותה. רציתי לקבל ממנה כלים, אך זה לא קרה. אני זוכרת את אימא , חברותיה, שכנות, מורות, מחייכות אלי רק כשעשיתי משהו ראוי. בכל פעם ששגיתי, על פי תפיסתו של המבוגר שלצדי, חטפתי...למדתי לצפות לתגובות שליליות יותר מאשר לחיוביות. למדתי שאין לי ערך בפני עצמי אלא רק ערך שתלוי במה שאני עושה והערכה שאני מקבלת על כך. לא היה שום ביטחון מתמשך ואהבה עצמית שאינה תלויה בדבר.
את שרידי החינוך שלי אני פוגשת גם בקליניקה שלי שבה על פי תפיסתי תפקידי הוא לגרום לאדם שבא אלי לאהוב את עצמו ללא תנאי. זאת ועוד: אני לא מאמינה שניתן לבקש מעצמי , או מכל אדם אחר, לאהוב את בני משפחתו או חבריו או את היקום לפי פקודה. מאמינה כי אין משמעות לאהבה לאחר, כל עוד אני לא חווה על בשרי בדיוק כיצד זה מרגיש לאהוב את עצמי בעצמי. אהבה לעצמי ללא תנאי, היא ורק היא מנביטה אהבה לאחר, ללא מאמץ.
כיצד עושים זאת? איך אפשר לחוות אהבה לעצמי ללא תנאי, אם לא לימדו אותי להרגיש כך ואם אין לי אותה בזיכרון התאי שלי? . ניסיון חיי לימד אותי כי אהבה איננה מעשה מוגדר, אלא תוצאה, רווח, פרי. רווח שנובע מהתמקדות בעשייה מסוג אחר, שכן ניתנת להגדרה (מיד בהמשך). כמובילה אנשים אני לא מסתפקת לשקף ולנתח את מצבו של הלקוח. לא מסתפקת בחקירת ילדותו ומקורות חוסר הביטחון. הבנתי שעלי "לאלף" אותו בקשיחות חומלת לאהוב עצמו עד אשר יצא עשן. הבנתי שאני יכולה, אם אתעקש מאוד, ובהסכמתו, להחזיר אל תוך הד.נ.א שלו את חוויית האהבה העצמית בכוח ובמוח בו זמנית. אני עושה זאת עם לקוחות אשר נוהגים להלקות עצמם או אחרים באופן עקבי או להתלונן שאין להם מושג כיצד הם אמורים לעשות זאת- לאהוב את עצמם. כשאני מבחינה בשיפוט יתר, אני מבינה שהגיע הזמן להתעקש מול הלקוח על "אהבה עצמית חד משמעית, לא נתונה לפרשנויות וללא תנאי". ברגע שמתחיל שיח פילוסופי מהזן החוקר : איך קרה לי ומי אני ומה? סוטה הדיון אל מחוזות השכל, וסופו שלא יניב שום שינוי.
כיצד אני מתעקשת בקשיחות בכל פעם שהלקוח מתחיל להגיד "אני לא שווה, אני לא יכול" , מיד אני מפסיקה אותו ועשויה להגיד: "בכל פעם שתגיד על עצמך משהו רע, אני אפסיק אותך. כן אני מבינה שטעית, ששגית, הכל בסדר, אבל אתה אדם טוב, אתה אדם נהדר, אתה מגיע לכאן כדי ללמוד, אתה רוצה להבין מה קרה. אני לא יכולה ללמד אותך דבר כל עוד אתה יורד על עצמך, משום שאתה חוסם את הנתיב שלך ללקיחת אחריות, אני לא אסכים שתתנהג כלפי עצמך בעוינות ובתעוב, ועד אז בכל פעם שתסטה מקבלה עצמית, אני אחזיר אותך לנתיב הזה".
כמו-כן מצאתי שמאוד יעיל להשתמש בשלושה מושגים מוכרים ופשוטים: סליחה מידית, , חמלה עצמית וקבלה של כל מעשה שאני עושה או מחשבה שאני חושב ללא ביקורת מסרסת. סליחה וחמלה נשיג באמצעות איתור הסיבה שמסבירה את ההיגיון הרגשי העומד מאחורי רגשות הלקוח. אחכ נקדיש מאמץ משותף להבחין בין אותו היגיון לבין הדרך שבה נקט המטופל כלפי עצמו או אחרים, ואשר אינה משרתת ואינה יעילה עבורו. אני לא מאפשרת לרגע גלישה להלקאה עצמית כדי לפצות על תחושת האכזבה מעצמי. אני מתעקשת על מאמץ משותף של שנינו לראות מה הוא לומד מזה לצד החלטה והידיעה שבפעם הבאה הוא יבחר מעשה אחר, שגם אותו אנחנו מוצאים יחד ואף מתרגלים אותו בסימולציה של משחק תפקידים.וזה עובד. זה אפילו עושה קסם, משום שאני לא מפברקת אמון ללא תנאי, אני פשוט וללא כל התניות והסברים לוגיים, חוסמת בפניו מכוח עמדתי, להעביר ביקורת קטלנית ומסרסת על עצמו, או לגלוש לרחמים עצמיים, שהם סופו של יום, מעשה של תוקפנות כלפי העצמי. בדרך זו אני מלמדת שאין האהבה נרכשת תוך כדי זיוף רגשות נעלים וגבוהים להשגה, אלא באמצעות מסר חד משמעי שמסרב לכל אקט של אלימות כלפי העצמי או כלפי האחר. תהליך כזה מנקה עם הזמן את האנרגיה המסרסת והאדם מתחיל לחוות את תוצאתה: אהבה לעצמי.